dim.

21

oct.

2012

ואם באבן יד אשר ימות בה

ואם באבן יד אשר ימות בה הכהו וימת רוצח הוא  לה,יז

וברש"י, אשר ימות בה שיש בה שיעור להמית ע"כ. והיינו שחייב רק דיש בה כדי להמית, והנה באין בו כדי להמית דפטור נחלקו בזה דרש"י ס"ל הטעם משום דתלינן דלא מת מחמת המכה (עי' ב"ק ג, א ד"ה וזה אב, בל"א), אולם דעת תוס' דהטעם משום שאין רגילות שימות בכה"ג ולכן אף שמת מחמת המכה פטרה אותו תורה (שם י, א תד"ה ליחכה). ולרש"י א"ש קרא דהכא דכתיב אבן אשר ימות וגו' רוצח הוא, והיינו דאם אין באבן כדי להמית לאו רוצח הוא דאמרינן שלא מת מחמת המכה. אמנם לתוס' צ"ב אמאי כתיב הכא רוצח הוא שיש במשמע רק באופן שהיה באבן כדי להמית, והא אף באין בה למית אם מת אמרינן דרוצח הוא ורק שפטור משום שאין רגילות ולא משום שאינו רוצח וצ"ב.
ויש לבאר עפמש"כ הרמב"ם (פי"ב מה נזק"מ הט"ו) דהטעם שאין בו כדי להמית פטור הוא משום שאין המיתה בכל שהוא מצויה והרי הוא כמו אונס ע"ש, וכיון שהוא אונס אין המעשה מתייחס אליו וממילא דבכה"ג לא איקרי רוצח.

 

מקור: רבי יצחק זאב הלוי סאלאווייציק

 

0 commentaires