lun.

26

nov.

2012

וימכור את בכורתו ליעקב

וימכור את בכורותו ליעקב כה,לג

עסקת הבכורה צא מביתי

שבוע שעבר קראנו בפרשת חיי שרה על עסקת הנדל"ן המתרחשת מיד לאחר פטירת שרה.
עפרון מוכר לאברהם את חלקת שדה מערת המכפלה. מצד אחד עומד גוי סוחר ערמומי ומצד שני עומד אברהם הצדיק. בהתחלה מכריז עפרון ואומר "השדה נתתי לך והמערה אשר בו לך נתתיה" חינם אין כסף. ואח"כ שמגלה שאברהם חפץ בכל מעודו בקרקע הוא אומר "ארבע מאות שקל כסף ביני ובינך". הנה לנו עסקה נדלני"ת אמיתית, בין סוחר טוב לבין קונה תם וישר.

ומאידך בפרשה שלנו לכאו' מתהפכים היוצרות. עשיו הנמצא במשבצת האיש הרע מוכן למכור קניינים רוחניים יקרי ערך רק בעבור צלחת של נזיד עדשים. ואילו יעקב האיש הצדיק שנמצא כאן בתפקיד הקונה. לכאו' מנצל את המומנטום ועושה מחטף של עסקה יקרה עבור פרוטות זעומות.

ועל פרשייה זו מקשים המפרשים כמה וכמה שאלות. ונציג את חלקם:

א: איך אפשר למכור מציאות של "בכור". אדם שנולד ראשון לעולם יהיה בכור, יהיה מה שיהיה?
ב: איך יעקב מנצל את עשיו וקונה ממנו בפרוטות דבר יקר בעל ערך רב. וכי לכאו' אין כאן מעשה של מרמה?
ד: "ויזד יעקב נזיד עדשים" וכי יעקב אבינו האיש תם, היושב אוהלים, צריך להתעסק בכבודו ובעצמו בענייני מטבח. וכי חסרים טבחים ומאסטר שאפים בביתו של יצחק עד כדי כך שיעקב אבינו נאלץ לשהות בחיקם של סירי המטבח ועוד אח"כ להלעיט את פיו של עשיו?

* *
כדי להבין את עסקת המכירה אנחנו צריכים לדעת את הרקע של הדברים
כיצד,איך,ומתי, מתרחש בכלל כל הסיפור הזה.

באותו היום קוראים בבית יצחק שני דברים מאד דרמטיים
א: אברהם אבינו אבי המשפחה, אבי העם, מת
ב: עשיו יוצא לתרבות רעה.
הגמ' במסכת בבא בתרא (ט"ז ע"ב) מביאה בשם ר' יוחנן "חמש עבירות עבר אותו רשע באותו היום". מהעברות החמורות ביותר.
האם יש קשר בין שני המקרים הטרגיים האלו. אומרים חז"ל כן .
יודע העיתים ידע שעשיו באותו יום ייצא לתרבות רעה. וכדי "שאברהם לא יראה את בן בנו יוצא לתרבות רעה שאין זו שיבה טובה" מת בטרם זמנו בגיל 175. חמש שנים לפני שקצבו לו בהתחלה.

עשיו חוזר הביתה לאחר שעשה מה שעשה. ונפגש עם יעקב מסביב לסיר העדשים
מספר המדרש על דו שיח הראשוני שמתנהל בין שני האחים -
"א"ל עשיו ליעקב מה טיבו של נזיד זה ?
א"ל שמת אותו זקן.
אמר : באותו זקן פגע מידת הדין
א"ל: הין.
אמר: אם כן לא מתן שכר, ולא תחיית המתים".

עומדים פה שני אישים שכל אחד מהם מסמל אסכולת עולם שונה זה מזה. יעקב אומר לעשיו הבט בעדשים הבט בצורה שלהם כך העולם עגול היום פה מחר שם. ומלמד אותו את עקרי היהדות "הכן עצמך בפרוזדור כדי שתכנס לעולם הבא". בוודאי שיעקב לא בשל בעצמו את נזיד העדשים אלא הוא רוקח לעשיו את כל משנת היהדות כולה. דרך סיפור העדשים.
ואילו עשיו טוען למולו . "לא מתן שכר, ולא תחיית המתים"
"הלעיטני נא מן האדום האדום הזה" אל תלעיטני מן צורתו העגולה של העדש. זה לא מעניין אותי. הלעיטני מצבעו ולא מצורתו. כי אין אני מאמין במה שאתה מאמין.
ואומרת התורה מיד "על כן קראה שמו אדום" היום עשיו מסמל את משנתו אנחנו איננו מאמינים בצורת העיגול אלא בדברים האחרים.

וכאן ברגעים אלו מתחיל יעקב לדרוש את הבכורה. וזה למה ?
מה עושה כאן ברגעים דרמטיים אלו. הבקשה לקחת מעשיו את הבכורה ?

אומר רש"י "לפי שהעבודה בבכורות. אמר יעקב אין רשע זה כדאי שיקריב להקב"ה"
יעקב רואה את עשיו יוצא לתרבות רעה וכופר בעיקר. דבר אחד מעניין אותו באותם רגעים שהרשע הזה לא יסתובב בבית המקדש. הוא מבקש ממנו תביא לי את זכויות הבכורה אל תכנס לנו לבית המקדש. ובמילים אחרות "אל תהרוס לנו את היהדות מבפנים". אתה פה אנחנו שם. וכמאמר אברהם ללוט "הפרד נא מעלי, אם השמאל ואימנה. ואם הימין ואשמאילה"
ועשיו מסכים ומוכר את הבכורה.
וכשמוכר את הבכורה הוא מוסיף משפט אחד ואומר -
"הנה אנוכי הולך למות. ולמה זה לי בכורה" אני הולך למות מה יהיה אח"כ זה ממש לא משנה. במתתי ע"פ השקפת עולמי הכל נגמר שהרי אין תחיית המתים וא"כ "למה לי זה בכורה".
"ויבז עשיו את הבכורה" לעשיו כל העסקה הזו היה חוכא ואיטלולא. כל העניינים הרוחנים של יעקב היו בעיניו כמתעתע. מה לי ולבית המקדש. מה לי ולכל זה. ביזה את הכל.

כאשר יצחק "מברך" את עשיו הוא אומר לו "ועל חרבך תחיה". מה ברכה זו לעשיו?
הוא בעצם מברך אותנו יותר מאשר את עשיו. גם כאשר קולו של יעקב לא יהיה בשיאו ובמיטבו. ועשיו יצטרך לקחת את מקל החובלים ולהכות את עם ישראל. מבקש יעקב הכה אותם בחרב הכה אותם בשפה המוכרת לך ב"ידי עשיו" ואל תהכה אותם מבפנים. "אל תהרוס את היהדות מבפנים".

ולסיום. האם לעסקה הזו יש תוקף. האם היא קבלה את כל האישורים הנדרשים.
נסגור לרגע קט את ספר בראשית ונפתח את ספר שמות.

כאשר משה רבינו הולך בפעם הראשונה אל פרעה אומר לו ה'
"ואמרת אל פרעה כה אמר ה' בני בכרי ישראל" (שמות ד' כב)
אומר רש"י במקום: "כאן חתם הקב"ה על מכירת הבכורה שלקח יעקב מעשו".
כאן לאחר 275 שנה שעוברים ארבעה דורות הקב"ה חותם ונותן את האישור האחרון לעסקה.

הייתכן. כל כך הרבה שנים ורק היום יכולים לזכות בני יעקב בתואר "בני בכורי ישראל"
אמר הרב משה צבי נריה זצ"ל
לזרוק את הבכורה זה קל. לרכוש אותה זה מאד קשה.

 

0 commentaires

dim.

24

juin

2012

ההבדל בין יין לשמן


בפרשת וישב קראנו על היין: ‏"וַיְסַפֵּר שַׂר הַמַּשְׁקִים אֶת חֲלֹמוֹ לְיוֹסֵף וַיֹּאמֶר לוֹ בַּחֲלוֹמִי וְהִנֵּה גֶפֶן לְפָנָי: וּבַגֶּפֶן שְׁלֹשָׁה שָׂרִיגִם וְהִיא ‏כְפֹרַחַת עָלְתָה נִצָּהּ הִבְשִׁילוּ אַשְׁכְּלֹתֶיהָ עֲנָבִים" וכו´‏

את נר חנוכה אנו מדליקים זכר לנס שארע במצות הדלקת הנרות בבית המקדש:‏
‏"וְאַתָּה תְּצַוֶּה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית לַמָּאוֹר לְהַעֲלֹת נֵר תָּמִיד"‏
כמו כן, נצטוינו להקריב בבית המקדש משקה נוסף מן הצומח, והוא היין: ‏
‏"וְעִשָּׂרֹן סֹלֶת בָּלוּל בְּשֶׁמֶן כָּתִית רֶבַע הַהִין וְנֵסֶךְ רְבִעִית הַהִין יָיִן לַכֶּבֶשׂ הָאֶחָד"‏

מה משותף ליין ולשמן? ומה ההבדל ביניהם?‏
שלא כמו המים והדם שגם אותם מקריבים בבית המקדש, מקורם המשותף של היין והשמן הוא ‏מן הצומח. עולם הצומח הוא מעשה ידיו של הקב"ה, הוא מבטא את החיוּת הטבעית. חיוּת שגדלה ‏מן האדמה ושייכת אליה, ומוצאת את מקומה בבריאה בהשתלבות איתה, בלי לשנות אותה או ‏לפגוע בה.‏במעשה ההקרבה האדם פונה אל א-לוהיו ואומר שהעולם אותו ברא הקב"ה עבורו – עבור האדם – ‏שייך בעצם אליו, אל הקב"ה.‏
אולם כמעט אף קרבן לא מוקרב אל הקב"ה באותה צורה כפי שהוא גדל בטבע. התורה מצווה את ‏האדם לעבד את החומר הטבעי כדי להכשיר אותו להקרבה. בעת העיבוד האדם מטביע את ‏איכותו בחומר, ומעניק לו ערך מוסף, אנושי.‏

כאן יש הבדל בין השמן ליין: בשמן המעורבות של האדם ‏צריכה להיות קטנה ככל האפשר, אולם ביין היא צריכה להיות ‏‏גדולה ככל האפשר.‏
כדי שהשמן יהיה "שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית", על תהליך העיבוד להיות מינימלי ביותר. מכניסים את ‏הזיתים אל סלי העצירה, ואך ורק הטיפה הראשונה שיוצאת מהלחיצה הראשונית הקלה ביותר – ‏היא הכשרה להדלקה בבית המקדש.‏
לעומת זאת, ייצור היין הוא תהליך ארוך ומורכב, הכרוך בשלבים ובתנאים רבים. הבציר, ‏ההפרדה, הדריכה, התסיסה, המעיכה והיישון – כל אלה פעולות מיוחדות הדורשות ידע ומומחיות ‏רבים, ואיכותו של היין תלויה בהקפדה על כל אחד ואחד מהם. ככל שהיין משובח יותר – סימן ‏שהתהליך היה ארוך יותר.‏
שמן הזית מיוחד בכך ששלהבתו נקיה וברה. האש, שדרכה לפרוץ ולהתפרע, מתבטאת בו במלוא ‏יופיה ואצילותה.‏
שמן הזית לא נוצר מתבונתו היוצרת של האדם. כולו יצירתו של הבורא, והאדם רק מוציאו מן ‏הכח אל הפועל. פעולתו של האדם נטולה כל מהות או שיקול דעת איכותי. לו הוא יגביר את ‏מעורבותו – השמן יפחת באיכותו ויפסל להדלקה. האיכות באה מן השמים ועולה אל השמים, ‏האדם רק "מפעיל" אותה.‏

לעומת זאת, היין זקוק למעורבותו האיכותית והפעילה של האדם. יין במצבו הראשוני ("יין ‏מגתו") נחשב לפחות ערך, ויין ישן הוא המשובח. היינן מטביע ביין את כל אישיותו, וטועמי יין ‏יכולים לחוש לפעמים את מצב רוחו של האדם שייצר אותו.‏
היין מיוחד בכך שמיעוטו יפה וריבויו רע. אם האדם ישתה ממנו יתר על המידה – היין יפשוט ‏ממנו את איכותו וצלם הא-לוהים שבו, הוא יאבד את המסגרת וידמה לבהמה; אולם אם ישתה ‏ממנו מעט – הוא יגביר את איכותו האנושית ותשרה עליו שמחה, שאף מביאה לידי רוח הקודש.‏

‏"אֶשְׁתְּךָ כְּגֶפֶן פֹּרִיָּה בְּיַרְכְּתֵי בֵיתֶךָ, בָּנֶיךָ כִּשְׁתִלֵי זֵיתִים סָבִיב לְשֻׁלְחָנֶךָ"‏
בספר תהילים מדמה דוד המלך את הרעיה לגפן, ואת הילדים לזית. ‏לעניות דעתי, ניתן להסביר זאת באותה דרך שבה פתחנו.‏

קשר בין בני זוג אינו טבעי במהותו, אלא מסור לידיו היוצרות של האדם. אדם נולד כבן להוריו ‏ואח לאחיו ואחיותיו, אך את בת זוגו עליו למצוא בכחות עצמו. עליו להשקיע את מירב המאמצים ‏ולהטביע את אישיותו ביצירת הקשר הזוגי. כמו כן, בדומה ליין, גם הקשר בין בני הזוג זקוק ‏לתהליך ארוך ומפרך כדי להוציא את איכותו מן הכח אל הפועל, ומי שמצפה לעמקות כבר ‏בהתחלה דומה למי שסוחט ענבים ומצפה ליין ישן ואיכותי. במילה אחת – סבלנות!!.‏

בניגוד לכך, הילדים הם מתנת שמים! הקשר בין הורים לילדים הוא טבעי, ואהבת אב ואם ‏לילדיהם לא תלויה לא בזמן ולא באיכות אנושית. כל אדם, אפילו הפשוט ביותר, יאהב את בנו ‏אהבת נפש כבר מהרגע הראשון, כמו שהוא. תינוק קטן ורך… פשוט לחבק אותו..! ממש כמו ניחוח ‏של שמן זית זך רך ומתגלגל…‏

 

0 commentaires

dim.

24

juin

2012

על מי המצווה

נחלקו הפוסקים האם פדיון הבן הינה מצות האב, מצוה שהאב מחוייב בה, או שמא היא מצוה של הבן שמוטלת על האב.
הרשב"א סובר כי פדיון הוא מצוַת האב, ואילו הריב"ש סובר שזוהי מצוַת הבן המוטלת על האב.

לריב"ש, לפי השיטה שזוהי מצות הבן המוטלת על האב. יש לכאורה ראיה חזקה מן הדיון בשאלת "הוא לפדות ובנו לפדות" נחלקו בכך רבי יהודה וחכמים:
תנו רבנן: הוא לפדות ובנו לפדות – הוא קודם לבנו. רבי יהודה אומר: בנו קודמו, שזה מצותו על אביו, וזה מצוַת בנו עליו.
בהמשך מפרש רבי ירמיה כי הכול מודים שאם יש לו רק חמישה סלעים יפדה את עצמו, ולא את בנו. הגמרא בבכורות מסבירה שפדיון עצמו קודם לפדיון בנו משום ש"מצוה דידיה עדיף". מניסוח זה משמע כריב"ש, שזוהי מצוַת הבן, ועל כן פדיון עצמו, שהוא מצוותו שלו, עדיף על פדיון בנו, שאינו מצוה שלו. אמנם בסוגייתנו (כט.) מוזכר טעמו של רבי ירמיה בשינוי לשון קטן אך משמעותי – "מצוה דגופיה עדיף", הווה אומר: העדיפות אינה נובעת מכך שאין זו מצוותו; ייתכן שגם פדיון בנו נחשב למצוַת האב, אלא שמכל מקום, עדיפה מצוה הנוגעת לגופו של העושה על פני מצוה הנוגעת לגופו של אדם אחר.

אם, מכל מקום, נאחז בשיטת הריב"ש, שמדובר במצוַת הבן המוטלת על האב, עלינו לבחון מדוע הוטלה על האב. מבין שני ההסברים שהצענו לתופעה זו של הטלת חיוב הבן על האב, נראה סביר יותר כי בעניין פדיון מדובר בחיוב מצד בית: לא מצינו בגמרא שבית דין מחויב לדאוג לפדיונו של הבן, והשיטה לא נודע למי אף כותב במפורש כי אין חיוב שכזה על בית דין (וכן פסק ברמ"א יו"ד סי' ש"ה סעיף י).
עלינו להסביר, אם כן, מדוע נחשבת מצוַת פדיון הבן כמצוה הקשורה לכלל הבית, ועל כן חייב אבי הבית לדאוג לקיומה על ידי בני ביתו. מבחינה הלכתית, הראיה הטובה ביותר לקשר זה היא חיובו הממוני של האב, הפוקע כשגדל הבן: אף שמדובר בשעבוד וחוב ממוני לכל דבר בכל זאת פוקע החוב מן האב ועובר לבן! ולכאורה הדבר קשה: מדוע יפקע החוב הממוני מעל האב? מסתבר שהחוב מעולם לא היה על נכסי האב, כי אם על נכסי הבית; כאשר גדל הבן ויוצא מבית אביו, אין החוב פוקע אפוא מעל האב, אלא ממשיך לביתו החדש של הבן – בית שהבן עצמו מהווה את ראשו.

הסבר זה הולם את המטרות החינוכיות שבהן מנמקת התורה את המצוה:
וְהָיָה כִּי יִשְׁאָלְךָ בִנְךָ מָחָר לֵאמֹר מַה זֹּאת וְאָמַרְתָּ אֵלָיו בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיאָנוּ ה' מִמִּצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים. וַיְהִי כִּי הִקְשָׁה פַרְעֹה לְשַׁלְּחֵנוּ וַיַּהֲרֹג ה' כָּל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבְּכֹר אָדָם וְעַד בְּכוֹר בְּהֵמָה עַל כֵּן אֲנִי זֹבֵחַ לַה' כָּל פֶּטֶר רֶחֶם הַזְּכָרִים וְכָל בְּכוֹר בָּנַי אֶפְדֶּה
(שמות י"ג, יד-טו).
הבכור הוא מעמודי התווך של הבית – החוליה המקשרת בין דור ההורים לדור הבנים. הריגת בכורי מצרים משמעה הרס החברה המצרית, ולעומתה נועד פדיון בכורות לחזק את קישורו של הדור הבא עם מורשת הוריו ועם ביתו.
בע"ה שנזכה.

 

0 commentaires